את הסיפור הבא סיפר לי אחד משדרני 'קול חי' הוותיקים ביותר. באחת המלחמות בה השתתף, לאחר שנכבש אחד הכפרים הערביים – נכנסה שיירת טנקים, באחד מהם היו ארבעה מחבריו הטובים.

הכפר כבר נכבש ורק זקנים ילדים ונשים היו בפתחי הבתים, הם "הריעו" לאויב על זה שכביכול גאל אותם, תוך כדי שהם מוחאים כפיים וזורקים פרחים על החיילים.

לא היה ריח סכנה באוויר לגבי הכפר הזה והמפקד התכונן להתקדמות קרקעית למקומות הבאים- ברגע האחרון נשלח מכיוונו של זקן ערבי – טיל שפגע בטנק הראשון והצית אותו, הזקן חוסל מייד בידי חיילים שהיו על טנקים אחרים, אבל כבר היה מאוחר מאד לגבי הטנק ההוא, רק אחד הצליח להינצל מתופת האש, שלושה חיילים הי"ד נהרגו ברגע האחרון.

הסיפור האמיתי הזה בהחלט יכול לשמש כמשל, אנחנו מקבלים על עצמנו כל כך הרבה קבלות ויוצאים באמת עם מטען רוחני מאד גדול, צריך לחשוב עליו ולשמור עליו בשתי ידיים חזק לבל יבוא ברגע האחרון 'טיל' שיפוצץ לנו הכל. נזכיר לעצמנו:  נכון כבשנו את הכפר, צריך להחזיק בקבלה שקיבלנו שלא הכל יתמסמס לנו ברגע האחרון.

פתקא טבא.